כשאומרים לסטודנט בקולג' אמריקאי BYOB, הכוונה היא לכך שהוא אחראי בעצמו על הבאת המשקה שלו למסיבה ("Bring Your Own Booze" או "Bring Your Own Beer"). ל-BYOD, לעומת זאת, יש מטרה חינוכית קצת יותר – "Bring Your Own Device": הכוונה היא לכך שלבני נוער רבים יש כיום טלפונים חכמים, טאבלטים או מכשירים ניידים אחרים, ובתי ספר רבים בארצות הברית רואים זאת כיתרון ומעוניינים לשלב את המכשירים הללו בהוראה, בשיעורים בכיתה ובפרויקטים.

אלו התומכים במגמה חדשה זו אומרים שמדובר בדרך חסכונית לשילוב הטכנולוגיה בהוראה. כמובן שמנהלים בבתי הספר עדיין חייבים להבטיח כי לכל התלמידים תהיה גישה שווה לטכנולוגיה, וזאת על ידי אספקת מכשירים לתלמידים שאין להם עדיין מכשיר משלהם.

מומחים בתחום החינוך הטכנולוגי צופים כי תוך כמה שנים מכשירי הקצה ישמשו כמעט כל תלמיד בארצות הברית כחלק חשוב בתהליך החינוך שלו. כמובן שניהול כיתה כאשר תלמידים מביאים עימם מכשירים שונים יכול להוות אתגר (חיובי ויהיו שיאמרו קושי רב) במובנים מסוימים, למרות שטים קלארק, מומחה בהוראת טכנולוגיה, טוען כי שיטה זו מביאה דווקא לירידה בבעיות המשמעת של התלמידים ובמספר הגניבות בבתי הספר. לדברי קלארק, כפי שפורסמו בכתבה באתר eschoolnews, "בדיוק כפי שילדים מביאים עפרונות לבית הספר… הם מביאים עימם את הטכנולוגיה שלהם שתסייע להם". יתרון נוסף הוא שהתלמידים מטפלים בעצמם באחזקה ובעדכונים של המכשירים, ובאופן זה לא נוצר עומס על מחלקות טכנולוגיות המידע.

אתגר מסוג אחר הוא האופן בו יוכל המורה לפקח ולוודא שהתלמידים משתמשים במכשירים  במשימות הקשורות ללימודים. בהקשר לכך  אני מסכימה עם דבריו של אריק וויליאמס, מהנהלת בתי הספר של מחוז יורק בווירג'יניה, הטוען שההתמודדות עם מכשירים ניידים בכיתה הוא נושא הקשור לניהול כיתה: "מורים התעסקו מאז ומתמיד עם ניהול בעיות התנהגות בכיתה ושימוש בחומרים בלתי הולמים", אומר וויליאמס. הטכנולוגיה, לדבריו, פשוט מאפשרת גרסאות חדשות של אותן הבעיות הישנות.

אחת הסוגיות המטרידות את מערכת החינוך בארץ הינה ההחלטה האם לאפשר לכל תלמיד להגיע עם מכשיר הקצה שלו או לקבוע מכשיר קצה אחד, כיצד תתנהל הכתה כאשר כל תלמיד מרוכז במחשב שלו, האם אכן ניתן להוביל תהליכי הוראה ולמידה בכתה בה כל תלמיד יכול להיות פעיל בסביבה האינטרנטית בכל רגע נתון , האם אכן נשפר את תהליכי ההוראה והלמידה ואולי גם את תהליכי ההערכה.

נראה לי שאנחנו בעידן בו יש לעסוק בסוגית הפדגוגיה החדשה והאורינות החדשה שמזמן לנו העידן החדש ולא להשקיע מאמצים כה רבים בסוגיה הטכנולוגית והדיון האם להתיר השימוש במוצרי הקצה השונים. בתכנון והתנהלות נכונה ניתן לפתור את הסוגיות הטכנולוגיות והארגוניות. השקעת המאמץ צריכה להתמקד בסוגיות הפדגוגיות ובערך המוסף שנוכל להפיק מהאפשרויות שהסביבה החדשה מזמנת לנו. עם כל זאת יש לזכור שמוטלת עלינו אחריות לדאוג לכל תלמיד שלא יוכל להשתמש במכשיר הקצה בגין בעיה כלכלית. עלינו לדאוג לשוויון הזדמנויות גם בהקשר הדיגיטלי.

אני קוראת לשיח מעמיק בנושא.