יולי 2011. אני מעמידה את האוטו במגרש חנייה מוקף עצים ופרחים, ומביטה בתחושת גאווה ורווחה בכתם הכתום שבאופק – מבנה מטח המחודש. אני עולה במדרגות המוליכות לבניין ועוברת דרך דלת זכוכית גדולה לתוך מרחב גדול ופתוח. כבר בשעה זו של הבוקר ניתן היה לראות קבוצות של אנשים מתגודדים בפינות שונות של המרחב הפתוח ושותים קפה יחד. כמנהלת – האם אחייך עכשיו, או שמא אכעס, כי המקום לשתיית הקפה אינו בעבודה אלא במפגש עם חבר בערב?
התשובה היא שחייכתי, ואני ממשיכה לחייך.
כי כשאנשים בארגון של 400 איש נפגשים זה עם זה, לקפה וארוחה קלה, הם מוצאים המון נושאים לשיחה: בהיבט האישי, בהיבט החברתי, וגם בהיבט – תאמינו – שקשור לעבודה. אני שומעת סביבי את ההתלהבות של עובד שמספר לקולגה שלו – "הספר החדש הגיע! תריח את ריח הדפוס!" ואת זו של חברו, שמחייך אליו בחזרה: "הספר עלה לאוויר, ובקרוב נראה אותו במדיה הדיגיטלית"; "וואו, בקלות שכזאת העליתי אתמול בלילה לספר שכבת מידע שממחישה מהי פוטוסינתזה"; "תשמע קטע, מורה דיווחה שהיא העלתה פעילויות לקבוצות תלמידים על גבי הספר ברשת"; וגם "לא תאמין: בן של חברים, תלמיד תיכון, סיפר שהירשו לו לכתוב טוקבקים בספר". מדהים ממש, האם אי פעם חשבנו שנוכל לעשות את כל זה? אבל רגע, רציתי לספר לכם בכלל על המבנה היום, ולא על הספר…
צבעים המעוררים אדם מעייפותו ומשדרים חדשנות ורעננות
הבית המחודש של מטח מזמן לנו מצד אחד את האפשרות לשבת מול המחשב במשרד שמחלונו נשקפים עצים ופרחים, אבל מצד שני גם מאפשר לנו לצאת מבין ארבעת קירות המשרד ולהיפגש עם אנשי התחומים האחרים ועם האורחים במרחב שמעוצב בצבעים המעוררים אדם מעייפותו ומשדרים חדשנות ורעננות. בדיוק הרצון הזה – לאפשר יציאה מתוך המשרד – הוא שהביא אותנו להקים קפיטריות בכל קומות המבנה, וגם איזורי רגיעה שבהם אפשר לשתות קפה על כורסה אדומה ונוחה. וכך בשלוש בצהריים, ניתן לשמוע מאשת השפה אמירה כגון, "כשאני כבר ממש עייפה, אני יכולה לצאת ולשבת במרחב המרווח מול המשרד שלי, ולשוחח עם חברה מתחום הגיאוגרפיה על הא ועל דא. האמינו לי, אחרי כעשרים דקות התעוררתי ואפילו הצלחתי "לגנוב" ממנה רעיון לוויזואליזציה בתחום השפה".
איזורים שאפשר להירגע בהם
האם שינוי בסביבת העבודה יכול להשפיע על ארגון החשיבה ועל המוטיבציה לעבודה? אין ספק בלבי שהתשובה לכך היא: כן, בהחלט – וכאן ארצה להיות מאד אישית: בעברי, בנשמתי, אני מורה. למדתי בחיפה, ולאחר מכן לימדתי בבית ספר יסודי באשקלון. בעוד שבתקופת לימודיי התנסיתי רק בכיתות שבהן התלמידים ישבו בטורים ולמדו בשיעורים פרונטאליים, כשהגעתי לדרום ישבו הילדים בקבוצות קטנות, במרחבים פתוחים, באולם אחד לימדו שניים-שלושה מורים קבוצות תלמידים. וכך, בהמשך כל שנות הוראתי שם, לא פגשתי שוב בארגון הכיתה הפרונטאלי, ואחת המסקנות החשובות שהקשתי מכך הייתה שארגון הסביבה באופן שונה יכול להשפיע ולאפשר יותר פתיחות, יותר יצירתיות, חופש הבעת דעה וכדומה. נכתב רבות כי ארגון הכיתה מרמז על ארגון בית הספר, ארגון החברה. כיתה המאפשרת קבוצות עבודה, קצב עבודה אינדבידואלי, גמישות וניידות, תאפשר גם מבנה פחות היראכי בניהול המוסד, ארגון שונה בעבודה בין המורים, בקשר עם התלמידים, עם ההורים ועם ההנהלה. ארגון שטוח יותר והירארכי פחות, ארגון שבו התקשורת פתוחה יותר ועשויה אכן לעודד יזמות, שיתוף ויצירתיות. סביבה משדרת תפיסת עולם, הבעת דעה, אמירה לארגון – לאנשים הנמצאים בה, עובדים בה, חיים ונושמים אותה.
כשראיתי את המפגשים הללו חייכתי, ואני עדיין מחייכת
